בשנים האחרונות אנו נתקלים בכל אמצעי התקשורת במראות העצובים של זקנים המחטטים בפחי אשפה, של ילדים המחכים לקבל חבילות מזון ממתנדבי עמותת צדקה, של ניצולי שואה החיים בתנאים מחפירים. מראות אלו צריכים להדיר שינה מעיניו של כל מי שעתידה של החברה הישראלית חשוב לו. כיצד קרה שדווקא בחברה הישראלית, שהוקמה מתוך רעיונות סוציאליים נשגבים ושהבסיס השיתופי בה חשוב כל כך,מגיעים החלשים למצבים קשים כל כך? מדוע שלל הפתרונות שהוצעו בנושא, התקציבים שהופנו למערכת הרווחה ומגוון תוכניות השיקום אינם משפרים את המצב?

במשך השנים עלתה המודעות להידרדרות החמורה במצב החינוך בישראל: רמת האלימות הולכת וגואה, הקושי להקנות ערכים הולך וגדל, ובד בבד, הולכים ומידרדרים גם ההישגים הלימודיים. כיצד יתכן שדווקא התחום שאין עוררין על כך שהוא החשוב ביותר לעתידה של החברה הישראלית, מצוי במצב כה קשה? מדוע עשרות תוכניות להקניית ערכים, מיומנויות חיים ועוד שיטות רבות אחרות שנוסו עד כה אינן מצליחות לשנות את המצב?